בשנה האחרונה ביום בהיר אחד התגלה הר במסע חיינו.

אני שבחיי המקצועיים והאישיים מציירת הרים ועוזרת לאנשים ולארגונים לשרטט את ההר הבא שלהם רגע לפני ההגעה לפסגה,

ניצבתי מול הר געש שאת היקפיו ומידותיו רק הזמן ידע לספר.

במשך החודשים האחרונים אני, כמו מטפסי ההרים המתאמנים פיזית ומנטלית כדי להיות מסוגלים בטיפוס, שגופם יישא אותם מעלה, רגליהם לא יבגדו בהם והחמצן ההולך ופוחת לא יתיש אותם בדרך לפסגה.

התובנה הראשונה שלי היתה להחזיק בידוע, לדעת שיש דברים שאני לא יודעת ולהשאיר מרחב תודעתי למה שאני לא יודעת שאני לא יודעת.

התובנה השניה שלי היתה לא לשמור זאת לעצמי ולהתכנס פנימה, אלא לשנות כיווון ולצאת החוצה בחיפוש אחר מקורות מטעיני אנרגיה המייצרים עבורי מכפילי כוח כמו :

+ לשבת על ספת הפסיכולוג לקבל כלים ליום יום כדי לנשום

+ לחזור לגלוש על ההרים ולשחרר את הפחד מהנפילה עם הדרכה משפחתית צמודה

+ לעשות מסיבה על הגג ולרקוד ללא הפסקה

+ לצנוח בצניחה חופשית במהירות מטה כדי להיות מסוגלת להסתכל לפחד בעיניים ולהרוויח לראות את התמונה הרחבה

+ לרוץ עם הפרלמנט אחת לשישי

+ לעבוד על פרויקטים בעלי השפעה בעולם הרפואה

+ ללוות מרחוק שלישית פלמינגו מופלאה שמובילה ילדים ללמידה

+ לבלות בעיר שלי עם כמה שיותר חברים במקומות מרימים

+ ללכוד רגעים עם השלישיה

+ לפקוד את הים התל אביבי המייצר הזדמנויות חדשות לבריחה והסחת דעת

התובנה השלישית שלי היא לשתף ברגשות ובחששות את ההורים, האחים, משפחה, חברות, קולגות ואנשים בדרך. כדי ליצור לעצמי נקודות עגינה למילים חמות וחיבוק עוטף לרגעים שהאוויר ידלדל והגרון עשוי להיחנק מדמעות.

התובנה הרביעית שלי היא להסיר משקולות, מתוך הבנה כי כל גרם אותו נושאים על הגוף עשוי להכביד פי כמה וכמה בעליה. עבורי משקפי הראיה שלי היו שחוקות ומטושטשות משעות מסך מרובות. זו היתה הזדמנות להחליפן ולבחור משקפיים דקות וקלות ולאזור עוד קצת אומץ ולהסירם לגמרי. בפעם הראשונה לשים עדשות מגע מולטיפוקל יומיומיות (תחושת סטרטאפ בעיניים, אבל זה פוסט בפני עצמו) אשר בין רגע איפשרו לי חדות ראיה (מושג שלמדתי משתי יזמות) ולהרגיש נטולת משקל.

התובנה החמישית שלי היא שצריך לדמיין איך זה נראה כדי להצליח לעבור את ההר. בחזרה לנוסטלגיה של שנות ה – 80 עם הכוכב הנצחי, טום קרוז בסרטו  'טופ גאן מווריק', אימצתי את טיסת המשימה שלו (אל תדאגו לא עושה ספולייר) כהמחשה לחויה שאותה אני הולכת לעבור בשבוע הקרוב:

אני עומדת לצאת מספינת הצי,

לטוס צמוד לקרקע תוך תמרונים,

לעלות לפסגת ההר ולרדת ללוע ההר, מבלי לדעת כמה עמוק הוא.

משם לשבור מהר מעלה ולקוות לצלוח את תופעות כוח הג'י של אובדן ראייה ואובדן הכרה ולחזור לספינת הצי ללא פגע נוסף.

חליפת הג'י שלי היא האנשים שאיתי,

לצד הידיעה שאני בעצם לא לבד.

נתראה מעבר להר עם בשורות טובות,

שלכם אוהבת

רני