בין הדלקת נר אחת לשנייה, בבית עם הילדים, עם המשפחה המורחבת, אוחזים במסורת המשפחתית, הישראלית, להתלכד יחד מכל קצוות הארץ.

כל אחד נכנס עם המעיל על כתפיו, עם המטען שאותו הוא סוחב מהשנתיים, השנה האחרונה,
מביא עימו מפרי עמלו.
יחד מברכים את ברכת החג,
הצעירה בחבורה מדליקה נר, לצד הדוד מירושלים שנוטל את הכבוד.
שרים את שירי חנוכה – לפעמים הקול חלוש מגמגמים שורות,
והקולות מתחזקים במילות השיר 'באנו חושך לגרש'
ולא מוותרים על מי ימלל בשני קולות.

מזכירים את ששת המופלאים, שהיו צריכים להיות פה איתנו ואינם – אלכס, כרמל, עדן, הירש, אורי ואלמוג,
ואת רן שכולנו מחכים לשובו.

אוכלים, משוחחים, מחליפים רשמים ומתכונים,
מאירים האחד את השני, בחיוך, במחמאה.
נפתחים ומרגישים שוב קרוב לכמה שעות.
נפרדים בחיבוק ואיש איש נוסע לביתו.

כקסם, תחושת הביחדנס נותנת את הכוח והאמונה שנס גדול עוד יהיה כאן.
אתם בטח שואלים את עצמכם על מה אני מדברת.
מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימית מלידה, מסתכלת על מה כן,
איך נוכל אנחנו, לא מישהו אחד.
ביום יום זו עבודתי, מתוך בלאגן וכאוס לייצר בהירות, להביא פתרון לאדם, אור.
ומה שהתחדד אצלי השנה הוא שאופטימיות היא הלך רוח חיובי,
ציפייה שדברים יסתדרו לטובה, אך ללא קשר לפעולה שלנו.

התקוה לעומת זאת, היא כוח פעיל.
היא מחויבות לשינוי גם כשיש סיכוי קטן להצלחה.
נכון, המציאות היום יומית קשה, יום יום עולה על כל דמיון,
אבל גם נס פך השמן לא האמין שיספיק לשמונה עם שמש.

זה דורש מעורבות ומוכנות אישית לזנוח את הייאוש,
ולא לומר "מה אני כבר יכול לשנות" בשיחה עם חבר, משפחה או בעבודה.
לקום בבוקר, לחפש את קרני השמש, גם בימי החורף הסגריריים,
להיות הנר, האור, בין לוחשי הייאוש
ולחפש פתרונות שירחיבו את המכנה משותף בשיחות עם אנשים על עתיד טוב יותר.

מזמינה כל אחת ואחד להצטרף אלי,
בשביל תקוה צריך לעבוד, כדי שיחד נוכל להמשיך ולהדליק נרות חנוכה, מדי שנה על פיסת אדמה שפויה.

חנוכה שמח,

שלכם רני