הקיץ האחרון הצליח להפוך לקיץ מלא וממלא.

לצד עבודה רבה על המקלדת,

בכתיבה וחקר בתחומים מגוונים שיוצרים ועושים טוב בארצנו,

חזרתי להיות אמא של בוגר תיכון ולהתרגש מהטקס והפרום.
באותה נשימה להחסיר פעימה כשראיתי אותו עם השיער הקצוץ במדים אומר "אני נשבע".

לחוות לראשונה אמא של סטודנט שנה ראשונה,

המתח בין מועדי א' ל ב' ולדעת לשחרר ולקחת מנוחה.

לשוב להיות אמא מתגעגעת לבת שיצאה להרפתקת קיץ מתמשכת,

אשר לא מוותרת לעצמה והופכת אט אט לנערה בוגרת.

לחזור ולצאת מאזור הנוחות בחיפוש אחר לב פועם ולהיות מופתעת שעדיין גם האנאלוגי מצליח לייצר הזדמנויות,

לנסוע בתחבורה ציבורית ולהנות משיחות מזדמנות עם אנשים,

לצעוד על הכבישים עם הדגל ביד מוקפת במשפחה, חברים ומכרים חדשים.

לרקוד ולהיסחף עד אור הבוקר בלילה לבן (ובכמה נוספים) עם הזוג האולטימטיבי לבילוי תל אביבי,

לחזור ולהנות מהמילה הכתובה ולגלות שהסופר הוא בן גילי מארץ רחוקה,

להפגש מרחוק לשעת קוקטייל חודשית ולאייר עם אנשים מקצוות העולם,

לשטוף את העיניים ביצירות של אנשים קריאטיביים בטירוף ולהבין שאין גבולות למיינד.

להתחיל מיינדפולנס בפתחו של בוקר ולתרגל KINDNESS, שמתחיל בעצמי ולהתרגש כשזה עובד לי.

אקורד הסיום של הקיץ נולד מרעיון של הצעירה.

סוף אוגוסט כאשר כולם על האדים,

לרדת דרומה לשבוע שלם של גם וגם.

לא הייתי סגורה לגמרי איך הפורמט יעבוד אבל,

הרגשתי שבשבילה ובשבילי זה זמן טוב לעיבוד.

כל בוקר נפתח בצפייה בעלות השחר עם הזריחה,

מתקתקת משימות של עבודה.

עם ההתעוררות של העיר והילדה,

בגדי ים ירדנו לשנרקל עם שקט ממכר וגווני הכחול.

בצהרים חוזרת לעבוד ויוצאות שוב לחוות את השקיעה על רקע צבעי האדום המתחלפים.

גולת הכותרת היתה פתיחתו של הסאפ המתנפח.

לפני שלוש שנים נרכש, אך ארועי החיים הסוערים דחקו אותו למעמקי המחסן.

הפעם כשאני מלווה בתחושה של אחיזת הקרקע,

אזרתי אומץ, ניפחנו את הסאפ,

ויצאנו לחתור ולהנות מפלאי הטבע – הים, האדמה, השמיים ומה שבין אמא לבת.

אחרי קיץ שכזה,

אני מגיעה לחודש ספטמבר, לשנה החדשה עם לב מקשיב, חמצן בריאות ותקווה גדולה –

כי יש לנו ארץ,

ויש לנו בית,

ויש לנו עץ,

ויש לנו כביש (אפילו רכבת קלה),

וצריך לבנות את הגשר (תיקון קטן למילות השיר של דתיה בן דור)

ויותר מכל יש לנו אנשים מופלאים, אכפתיים שמוכנים ללכת את הדרך כדי שתהיה לנו ארץ יפה ופורחת גם בשנים הבאות.

שנה טובה ותעשו הכל כדי לתת לאהבה לנצח!

שלכם,

רני

( לאחוז בקרקע הוא הפוסט האחרון בטרילוגיה : לעבור את ההר  – לדומם מנועים – לאחוז בקרקע. )