בשבועות האחרונים פיתחתי לי הרגל חדש.

כשאני מוזמנת לבית של מישהי לכבוד – חג, יום הולדת או סתם כך.

בדרך ממני אל המארחת,

אני מלקטת פרחים, עלים וענפים מהעצים הציבורים (את אלו שמותר כמובן)

אחד, אחד,

ועוד אחד

עיניי תרות ומחפשות צבעים וריחות,

משתאה לגלות כמה הכל פורח מסביב וכל מה שצריך הוא להרים ראש ופשוט להיות.

הלב מתמלא מהיצירה שנוצרה מעצם המקריות המודעת (סרנדיפיטי)

ואט אט נוצר לו בוקה קטנטן.

בדלת הכניסה כולי מרוגשת,

מגישה את הבוקה,

מסבירה שזה הרגע נאסף בדרך ממני אליך.

ישר עולה חיוך, עם השתאות מהצבעוניות ומהעושר שנוצר.

וברגע אחד מאותו בוקה צבעוני וריחני נוצרת תחושת קירבה ואנרגיה חדשה הפותחת את הלב.

הימים האלו הם ימים מערבבים ומעורבבים בקשת של רגשות, בו אנו נעים בין עצב – לשמחה,

כעס – לחמלה,

צרות עין – לנדיבות,

פסימיות – לאופטימיות

תוספת ייחודית לתקופת אביב טיפוסית.

לכן דווקא עכשיו,

היכולת של כל אחת ואחד ללכת את הדרך ממני אליך באינסוף צורות ותצורות –

להרגיש קרוב יותר, איכפתי יותר, נדיב יותר,

יאפשר לפתוח את הלב, לאוזן ולעיניים להתרכך.

וכמו בתנועה מעגלית גדלה וגדלה,

כמילות השיר שהתנגן לו בשבוע האחרון 'יהיה טוב', של יהונתן גפן,

אנו מתמלאים בתקוה.

וגם אם בכאן ועכשיו קשה לראות בבהירות את האופק,

בואו ננסה ליצור לנו יותר ממני אליך לכאן ועכשיו ולעתיד טוב יותר.

שיהיה לכולנו עצמאות שמח,

ממני אליכם

ותודה אישית ומיוחדת לחבורת הנשים שהגעגוע שלהן לכתיבה שלי קירבה אותי לכתוב.

רני