יותר מתמיד,

אנחנו מטולטלים בין ייאוש לתקוה,

בין החיים למתים,

בין טוב לרע הבלתי נתפס.

לא תמיד ברור איך אנחנו מצליחים לעבור את היום,

בו לעיתים אנו מחסירים לעיתים כל שעה עגולה פעימה.

 

דווקא בזמן הזה, גובר הצורך למצוא

מקום שאפשר להניח בו את הלב.

יש אינסוף הגדרות למקום –

איך הוא נראה, נשמע ומרגיש

וזו הגדרה סוביקטיבית לגמרי,

אך המכנה המשותף הוא בצורך למקום בו נרגיש שוב בטוחים,

בלי הצורך להיות ארוזים מוכנים לריצה.

בכל פעם מחדש,

שמתגנבת לה ההזדמנות,

נוצר מרחב זמן של הלוואי והוא מעורר וממלא אותנו בתקוה.

ככל שהוא מתמשך כך תחושת הרוח מתעלה,

אנחנו מנתרים מעלה בחיתוך הגלים

ואז בבת אחת,

נחתך הכבל,

ואיתו הנפילה למים,

חבטה עזה מורגשת היטב בבטן

והלב שהצליח לגדול ולהתרחב

מתחיל להצטמק,

האויר אוזל,

הדמעות מבצבצות להן עם ההבנה שזה לא יקרה הפעם.

אך הרצון העז בחיפוש אחר המקום,

לא נותן מנוח ומיתרי הלב מצליחים באליסטיות מופלאה לצאת לשיט הבא –

לנוע בין מרחבי הזמן של הלוואי,

להחזיק באופטימיות,

כי הם עוזרים לנו להיות בעשיה,

ולהאיר את העלטה שיושבת לנו על הנשמה.

כמו בכיסוי חמה השמש תחזור

ואנחנו נמצא את המקום להניח בו את הלב.

 

נחושה מאי פעם,

שלכם

באהבה

רני

 

כי היצירה אף פעם לא תהיה שלמה עד שכולם יחזרו בחזרה.