בין הדלקת נר אחת לשנייה, בבית עם הילדים, עם המשפחה המורחבת, אוחזים במסורת המשפחתית, הישראלית, להתלכד יחד מכל קצוות הארץ. כל אחד נכנס עם המעיל על כתפיו, עם המטען שאותו הוא סוחב מהשנתיים, השנה האחרונה, מביא עימו מפרי עמלו. יחד מברכים את ברכת החג, הצעירה בחבורה מדליקה נר, לצד הדוד מירושלים שנוטל את הכבוד. שרים
בשבועות האחרונים פיתחתי לי הרגל חדש. כשאני מוזמנת לבית של מישהי לכבוד – חג, יום הולדת או סתם כך. בדרך ממני אל המארחת, אני מלקטת פרחים, עלים וענפים מהעצים הציבורים (את אלו שמותר כמובן) אחד, אחד, ועוד אחד עיניי תרות ומחפשות צבעים וריחות, משתאה לגלות כמה הכל פורח מסביב וכל מה שצריך הוא להרים ראש
השבוע חזרתי לראשונה לכיכר, אחרי תקופה ממושכת שסביבת מגורי היתה ברדיוס 500 המטר. לחזור בשבת לכיכר, לכוס הקפה על הבר עם אחותי, היתה כמו טעימה מסוכריית התרגול האדום של פעם. בכיכר היתה תנועה, אבל עדיין לא כמו בימים רגילים. את עינינו תפסה הכותרת של 'Wind over water' הכתובה בהיפוך על רקע שמיים נקיים מעננים. כהרגלי
בתחילת המסע שלי לפיתוח אישי בגיל 42, לקחתי את אחת ההחלטות המשמעותיות והיא לפטר את האמא הפולניה שלי (מוזמנים לקרוא את הפוסט). במקום לשבת לבד בחושך, פתחתי בלוג והתחלתי לכתוב על תעוזה ובחירה בחיי היום היום, אני הולכת בקביעות למפגשים עם קהלים שונים בנושאים מגוונים, אך עדיין מקנן בי הצורך להכיר אנשים ולהרחיב מעגלים מעבר
לבוקר של גשם ראשון יש ריח ייחודי, שמדגדג את האף ומציף בהרגלים של תקופה מהעבר, חורף (תקופה ששכחנו ממנה אחרי הקיץ האחרון): לשים צעיף על הצוואר… להכין סיר מרק חם.. ההתלבטות מול ארון הבגדים מה ללבוש לא חם מדי ולא קר מדי ולבסוף להצליח לשלוף את החולצה הראשונה ממדף בגדי החורף, ובהתאם לעוצמת הגשם להחליט
יושבות בציפיה,שורה שלישית באמצע,מולינו ניצב המסלול – גבוה,לבן ,מרשים. "זו הפעם הראשונה שלי" לחשה לי הקטנה בעינים בורקות ואני גמעתי את עינייה ועניתי: " גם שלי". אז נפל לי האסימון, שזו הפעם הראשונה שלי. עד היום, כל ההכרות שלי היתה דרך מסך הטלויזיה ומעולם לא כחויה בעולם האמיתי. עולם האופנה מתקשר אצלי עם בת כיתה
רגע לפני עליה למטוס נשאלת שאלה. לעתים היא נשמעת הזויה ולעתים מתקבלת בהבנה מלאה, תלוי במצב הרוח כמובן. אך עבורי היא קיבלה משנה תוקף וחשיבות הקיץ הזה. כבר בתחילת הקיץ מצאתי את עצמי מתחבטת בקול רם עם חברות וקולגות על איך יראה השבוע, שהם לא איתי. אופציות רבות הועלו: להשקיע במרץ בעבודה, לקחת ימי חופשה
אחרי פרק זמן ממושך שהחל מגיל התבגרות בו אני כאמא- ממודרת מלתת עצות, מוגבלת בזמן האויר המוקדש לי וליתר בני המשפחה, פתאום התהפכו היוצרות – יש רצון בנוכחות, ניתן כבוד למילה, יש הקשבה למשוב, זמן לדבר בלי מסכים ברקע, רק הוא ואני – אני והוא וכמובן המורה לנהיגה שאמר ש… זוהי תקופת המלווה שלי עם
השאלה הזו נשאלה בפורום מקצועי בו אני שותפה, התבקשנו לשתף מה התחדש אצלנו לקראת האביב? האמת, שהייתי צריכה לצאת לפגישה, עניתי במהירות, שאין משהו ייחודי שאני יכולה לחשוב עליו ויצאתי. אתם מכירים את זה.. שהשאלה עדיין מהדהדת אצלכם…ולא עוזבת… זה קרה לי, חשבתי איך יכול להיות שאני לא יודעת על מה לשים את האצבע.
זמן אמבטיה עם הבת, מזמן רגעי משחק, אחד האהובים על שתינו הוא יצירת בועות – זוכרים, כמו פעם – סבון נוזלי בכוס, קצת מים, קשית והרבה אויר. בכל נשיפה הבועות גדלות וגדלות, אט אט אנחנו יוצרים קצף רך ונעים עם צחוק מתגלגל בחלל, מהתנגשות האפים. היצירה המשותפת, יש בה פשטות עם קסם, ששום נוזל מהמדף