הקיץ האחרון הצליח להפוך לקיץ מלא וממלא. לצד עבודה רבה על המקלדת, בכתיבה וחקר בתחומים מגוונים שיוצרים ועושים טוב בארצנו, חזרתי להיות אמא של בוגר תיכון ולהתרגש מהטקס והפרום. באותה נשימה להחסיר פעימה כשראיתי אותו עם השיער הקצוץ במדים אומר "אני נשבע". לחוות לראשונה אמא של סטודנט שנה ראשונה, המתח בין מועדי א' ל ב'
אחרי שעוברים את ההר, יש ציפייה מדוברת שאנחת הרווחה תגיע. הלחץ והמתח שהיו לפני טיסת חיסול הפצצה יתפוגגו לנוכח ההצלחה ואפשר לשים את זה מאחורינו ולהירגע. כיצורים אנושיים אנחנו שוכחים את הזמן הנדרש לדומם מנועים – הזמן שבו אנחנו מתחילים להוריד לאט לאט את המהירות, מנמיכים גובה, מוציאים גלגלים, מתקשרים עם מגדל הפיקוח לקבלת הכוונה
בשנה האחרונה ביום בהיר אחד התגלה הר במסע חיינו. אני שבחיי המקצועיים והאישיים מציירת הרים ועוזרת לאנשים ולארגונים לשרטט את ההר הבא שלהם רגע לפני ההגעה לפסגה, ניצבתי מול הר געש שאת היקפיו ומידותיו רק הזמן ידע לספר. במשך החודשים האחרונים אני, כמו מטפסי ההרים המתאמנים פיזית ומנטלית כדי להיות מסוגלים בטיפוס, שגופם יישא אותם
לאחר שבועות של אי ודאות, בו כל יום הביא איתו בשורות חדשות וטרף את היום שהיה, אנחנו רוצים לחזור למסלול הידוע והמוכר. להיות מסוגלים לאחוז בחתיכת מציאות שלא תלווה ברעידות ותזזיתיות בלתי פוסקת. יש רצון חזק להרגיש שהדברים חוזרים לרוטינה שאליה הינו מורגלים: לצאת מהבית לעיסוקנו באשר הם, לפגוש אנשים, לקנות, לבלות, לטייל ועוד רשימה
הרבה מדברים על היום שאחרי, על העולם החדש שטרם נולד, אין ספק שדברים הולכים להשתנות. מה, איך וכמה לא ידוע? מה שכן ברור, שחלק מזה תלוי בכל אחד מאיתנו. בעשור האחרון התרגלנו להיות בהפעל: לצאת החוצה, לפגוש אנשים, לראות עולם, ליצור, לקבל חיזוקים וסיפוקים מהסביבה. בבת אחת נסגרו השערים ואולצנו להתכנס פנימה, לחזור לבסיס,
בחוץ הרוחות משתוללות, ענפים נשברים, אבנים זזות ממקומן, העלים נדחפים למקומות שונים ומוזרים והממטרים הבלתי פוסקים מייצרים זרימה אינסופית השוטפת את מה שצריך להישטף, בדרך שלפעמים לנו קשה לתפוס. הטבע מייצר לנו מופע ראוה, באויר יש מתח לצד אנדרנלין, הסתגרות לצד סקרנות לצאת החוצה, רטוב לצד יבש, שבר לצד יצירה ואנחנו מקבלים שיעור חוזר על
היא נפתחת בסימן שאלה, בהרבה תחומים בחיינו. אין בה עדיין הכרעות, קביעות לאן פנינו מועדות. רגע לפני שהיא מתחילה יש לכל אחד ואחת אפשרות, להתגבר על הפחד שאוחז בנו ולהיפרד מעשור מורכב, מפותל ועצוב. שנת תש"פ מזמנת עבורנו אינספור פרחים שלא ראינו, פזמונים שלא הכרנו, פתרונות שלא גילינו, אך הכל טמון בשורש: פ.ת.ח. אם
הקטנה שלי בצופים. כן כן, אני שגדלתי וביליתי את רוב שנותי בשבט הצופים, שבתות וחגים, שיחררתי. אפשרתי לכל אחד מילדי לעשות את בחירותיו לגבי הצטרפותו לתנועה כזו, או אחרת או לא. ההתחלה שלה לא היתה קלה, פעולה כן פעולה לא, אבל איפה שהוא לקראת סוף המחצית הראשונה של השנה נוצר הקליק. השמועה נפוצה בסביבתנו וחברה טובה,
מתנות הן לעתים כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת מעגלים. כך קרה לי השנה ביום הולדתי, חברה שהיא כמו 'אחות' העניקה לי מתנה. בחמש בבוקר מצאנו את עצמנו על ג'יפ עם עוד חובבי צילום בדרכנו לשיט בסירת גומי, כזו כמו של חובלים. בחושך כמעט מוחלט, הסירה פילסה דרכה בין הגלים ותהיתי לעצמי ובקול רם – כיצד
מתחילת הקיץ, מתעתעות בי מחשבות על כתיבת פוסט העוסק בגעגוע. רגש עם עמקים, גאיות, שבילים ונהרות המספר לנו סיפור על – שורשים וכנפיים, מאווים ותשוקות, שנאות וסלידות, זמן עבר, זמן הווה וערגה לדברים שהינו כבר רוצים שיקרו ועדיין לא הבשילו לזמן מעשה. לכל אחד מאיתנו יש געגוע לתקופה, למקום, לאדם בעוצמות משתנות – מהחסרת פעימה