אחרי שעוברים את ההר, יש ציפייה מדוברת שאנחת הרווחה תגיע. הלחץ והמתח שהיו לפני טיסת חיסול הפצצה יתפוגגו לנוכח ההצלחה ואפשר לשים את זה מאחורינו ולהירגע. כיצורים אנושיים אנחנו שוכחים את הזמן הנדרש לדומם מנועים – הזמן שבו אנחנו מתחילים להוריד לאט לאט את המהירות, מנמיכים גובה, מוציאים גלגלים, מתקשרים עם מגדל הפיקוח לקבלת הכוונה
הפוסט הזה מחכה כבר כמה חודשים, פשוט כי הסיפור שלו הוא בהמשכים. בחודש מאי החלטנו כהורים שלא נחכה לדקה ה – 90 של יום כיפור ונלמד את הקטנה לרכב על אופניים. מנסיון קודם עם הגדולים יותר, החלטנו ללכת על שיעורים פרטיים עם מורה רולרבלייד מוכר באזור. התקשרנו, קבענו והתחלנו. עשינו 3 שיעורים, הקטנה למדה לרכב ואני
הבת שלי הקטנה העבירה אותי שיעור חיים השבוע. זה כבר דבר שבשיגרה והיא עושה זאת בחן ומתיקות מרובה. פורים המתקרב כבר נמצא בקירבנו. התחפושות הישנות הוצאו מהארגז. ישנם הרבה כיווני חשיבה על התחפושת שתבחר השנה. בעודנו בהרהורים, גם קופסת האיפורים הוצאה. בבוקר תמים, רגע לפני יציאה ליום חדש, התבקשתי למצוא את הסטיק הארוך של הצבעים
שבבקרים מנשבת רוח קרירה על הפנים ואנחנו עם חולצת פיג'מה קצרצרה ושמיכה דקה. אנו ניגשים לארון ושולפים את החולצה הארוכה הראשונה מהמדף העליון. שבערבים החושך יורד מוקדם ולרגע נדמה שהשעה כבר עשר בלילה. אז מתחיל איזה קור לא מוסבר, מסמר את הגוף ומרגישים צורך להתעטף ולעטוף. שהמשקה של הערב הוא בחירה בתה חם עם פתיבר,