השנה, התקופה בין ל"ג בעומר לשבועות, היתה בסימן תיקון, אולי בהשראת החג ואולי סתם צירוף מקרים. האירועים, המעשים, התיקונים הביאו אותי למחשבה מאין זה בא – הרצון שלנו לתקן , to fix, דברים אנשים. אבל ,אין ספק שרצון משתנה – לעיתים מגיע מתוך שאיפה לשלמות והרמוניה, לעיתים מגיע מתחושת אשמה וחרטה, לעיתים מגיע מאהבה גדולה
לפני כמה ימים נכנסתי הביתה עם שקיות מהמכולת השכונתית ולהפתעתי גיליתי שהשמן חמק מהרשימה הביתית. הבכור נכנס הביתה רעב ושומו שמיים, כיצד אטגן לו שניצל לארוחת צהרים? לצאת מהבית להשלמת הקניה לא עלה על דעתי, לכן" אופציית השכנה" נראתה מתאימה ביותר. יצאתי עם כוס ריקה דפקתי בדלת של השכנה ליד, לא היתה תשובה. המשכתי לשכן קומה
בתקופה זו של אביב ופריחות יש ריח משכר באויר המעורר בי רצון לאוורר את עצמי את הבית ולהרגיש קלילה. אני שבחרתי במודע, טרום גיל ארבעים, לא להשתתף בטרפת הפסח של נקיונות אינסופיים, חולמת בשבועיים האחרונים על סידור פינות בבית, שלא הגעתי אליהן כבר שנים. בשיטוט לילי בעת כתיבת פוסט, יש לי הרגל שכזה, לבדוק מה
לאור הצלחתו של אתגר הוינטאג' הראשון וכמושבעת DIY , אמרתי מיד 'Yes I do' לאתגר השני שהציעו שתי הנשים היזמות, המנהלות את 'מפעם', חנות וינטאג', עתיקות ויד שניה. הפעם קבלתי אימומי וינטג' הולנדים, שהשתמשו בהם בעבר להכנה ועיצוב נעלים ואילו בשנים האחרונות הן הפכו לפריט עיצובי נפוץ בבתים רבים. מהרגע הראשון שראיתי את האימומים נדלק
בראש הסתובבו הרבה מחשבות ורעיונות לכתיבה, אך מזג אויר גנב את ההצגה. הדי הסופה ג'ונס, בניו יורק הרחוקה, אשר שוברת שיאים בחוזק והיערמות השלג פר יממה, הזכירה לי את חווית השלג הניו יורקי בחורץ 93' – אני עומדת בחוץ ומשתאה, לנוכח אנשי העיר שיצאו ל – Cross Country על טיילת ברוקלין הייטס המפורסמת. אצלנו, פתתי השלג מכסים קלות את
בין טיפות הגשם – צפופות ומרטיבות, דקיקות ומרעננות, עם הפגות לפרקים ושמש מבצבצת, אני מסכמת את השנה שחלפה. היה בה הכל מכל, יום הולדת בשליחות אמנות ויום הולדת Y40, הליכה בלוט בערפל עם סערה שבחוץ ובפנים, פרידה מהארץ, צביעת הבית, FRESH, טיסה בכדור פורח, בילוי לילה לבן TLV, קפיצה לשוקה, הרצאה אישית על טרנדולוגיה, תחפושת בפורים
לפני הכניסה לחודש יום הולדתי בחרתי לקחת אתגר. אני חושבת שאתגר ואני חיים, במיוחד בשנה האחרונה, בדואט משובח. בדרכי שלי אני הופכת כל אתגר להזדמנות, כמו גם את גיל הארבעים שלי (ולא כמו שצוטטתי בכתבה על בנות גיל הארבעים). לזה מצטרפים DIY ווינטאג' ואז הסקרנות וההתלהבות גדלים. שתי נשים יזמות המנהלות חנות וינטאג', עתיקות ויד
בשבועיים האחרונים הבטן מתהפכת, קשה להבחין על מה לא – על הרגלים שהשתנו בין יום, כמו ללכת ברחוב ולהסתכל מי צועד מאחורי, על משאב בסיסי שנעלם בין רגע ואנו כמו עכברים מחפשים מקור לחיבורים, על זה שחלפו 20 שנה וזו שאלה מה השתנה, ולזה עוד מוסיפים את טרדות היומיום של בריאות וחינוך והרשימה עוד ארוכה.
זה כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם מחשבות על יום הכיפור הנוכחי, איזה סוג של סגירת מעגל וחשבון נפש אני בוחרת לקיים השנה. מה שהיה ברור כהנחת מוצא, שאני לא רוצה להיות בהלקאה עצמית (מזה נפטרנו שנה שעברה בפולניה) ולעבוד בפנקסנות, ממי אני אמורה לבקש סליחה. אחד הכיוונים שהיו לי לחשבון נפש הוא מקום של
השבוע האחרון טשטש והוציא מפוקוס. האובך בעיניים, החום הבלתי נסבל. כולם מיוזעים, נוטפים מכל פעולה הכי קטנה שנדרשים לבצע. התחושה היא שמישהו מנסה להעביר פה מסר ברמיזה עבה על חזיון אפוקליפטי ואני ממש לא מאנשי מדע בדיוני. לרגע ראש השנה, סמל הלבן, התקשה לפלס לו דרך בין כל שכבות האבק שמעולם לא ידענו. פתאם, הבהירות