בשבועות האחרונים פיתחתי לי הרגל חדש. כשאני מוזמנת לבית של מישהי לכבוד – חג, יום הולדת או סתם כך. בדרך ממני אל המארחת, אני מלקטת פרחים, עלים וענפים מהעצים הציבורים (את אלו שמותר כמובן) אחד, אחד, ועוד אחד עיניי תרות ומחפשות צבעים וריחות, משתאה לגלות כמה הכל פורח מסביב וכל מה שצריך הוא להרים ראש
לאחר שבועות של אי ודאות, בו כל יום הביא איתו בשורות חדשות וטרף את היום שהיה, אנחנו רוצים לחזור למסלול הידוע והמוכר. להיות מסוגלים לאחוז בחתיכת מציאות שלא תלווה ברעידות ותזזיתיות בלתי פוסקת. יש רצון חזק להרגיש שהדברים חוזרים לרוטינה שאליה הינו מורגלים: לצאת מהבית לעיסוקנו באשר הם, לפגוש אנשים, לקנות, לבלות, לטייל ועוד רשימה
לבוקר של גשם ראשון יש ריח ייחודי, שמדגדג את האף ומציף בהרגלים של תקופה מהעבר, חורף (תקופה ששכחנו ממנה אחרי הקיץ האחרון): לשים צעיף על הצוואר… להכין סיר מרק חם.. ההתלבטות מול ארון הבגדים מה ללבוש לא חם מדי ולא קר מדי ולבסוף להצליח לשלוף את החולצה הראשונה ממדף בגדי החורף, ובהתאם לעוצמת הגשם להחליט
בחודשים האחרונים אני עושה את הצעדים הראשונים בתפירה, זה התחיל בקטנה מתחפושת של הבת ויחד עם חברה החלטנו להשקיע וללכת לקורס מקצועי בסיסי. במפגש הראשון נשאלתי לציפיותי מהקורס ועניתי: "מבחינתי, הרווח יהיה לדעת לעשות מכפלת כמו סבתא שלי.". תפירה עבורי זו סבתא חיה: לעמוד ישר בלי לזוז ולחכות עד שתיקח מידות, או התמונה של סבתא עם
זהו 6 ימים לסיום אוגוסט, לחופש הגדול – לג'יגולים האינסופיים כל יום ביומו, לערבים שהפכו להיות אמצע היום, להרגלי בוקר חדשים שפיתחנו לנו, לעוצמות רגש וקול שאולי לא הכרנו, לפרצי יצירתיות 24/7 ולבחירות שונות ומגוונות שלנו ומסביבנו. אין ספק כי הקיץ מתרגל ומאתגר אותנו במקומות לעיתים חלודים ומכריח אותנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו בלי תרוצים.
שבתי מלונדון וכולה מכוסה מרבדים. העצים נותרו בחלקם מכוסים עם גוונים וצבעים עוצרי נשימה. בריצה בהייד פארק, זמן למחשבות, לא יכולתי שלא לעצור, להשתהות ולחשוב על תופעת הטבע – השלכת – ואיפה היא פוגשת אותי? מסוף הקיץ מתחיל שינויי הצבע בעלים, הימים הולכים ומתקצרים, שעות האור פוחתות ואיתן מתחלף הצבע הירוק לשלל גוונים. העץ מתכונן
בהארה של רגע, החלטתי לפטר את הפולניה שלי. את זו הפנימית שמעקמת פנים שהילד נכנס ולא אומר "תודה, בבקשה סליחה", זו שמסבירה לבעלה איך הכי נכון לנסוע להורים שלו, זו שכמגיעים אורחים אי אפשר לדרוך במטבח מרוב עצבים, זו ששואלים אותה מה השעה יש לה קמטי הבעה במצח, זו שנאנחת כמו בת 100 ששאלו אותה