כן, אני אספנית. אחת התובנות שלי בגיל ארבעים היתה שאני אוהבת לאסוף. אין לי בעיה עם זה, ההיפך, אני נהנית מהליקוט ובעיקר מרגישה שיש לי אוצר. הכל התחיל מספר שבני קיבל עם לידתו, מקבוצת צעירים מנהיגה, 'נוער לנוער', של דוקטור סוס ורוימקי 'הספר על עצמי'. ספר מומלץ לגדולים לא פחות מהקטנים, שווה לקרוא ולענות עליו,
זהו אפשר להתרווח על הספה, עם כוס יין, בירה קרה, אנחנו אחרי. אחרי ארבעה ימי חג גדושים של קניות, בישולים, אירוחים, נסיעות בפקקים לארוחה לפקניק לשפת הים, המתנה בתורים, חברים, ספורט פחות, בית ועוד משפחה ועוד ארוחה. את מוצאי החג, סיימנו ברביצה בסלון באכילת הפיצה האולטימטיבית של ג'ימי וקינחנו במרי פופינס, קלאסיקה של סרטי ילדים שאנחנו
כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם תחושת פרפרים בבטן הנה עוד רגע היא מתקרבת, באה אלינו השנה החדשה ומה תביא עימה? את מה שנייחל ומה שנביא אליה. שנה עברית שמתחילה יש לה את היחודיות שלה – אותיות במקום מספרים. לרגע קט היא מזכירה לנו מאיפה באנו, את השורשים. לעיתים אנו שוכחים מרב תקתוק במחשב של
האהבה שלי לריקמה וכפתורים הביאה אותי אל הספר "דברים שאני רוצה" / גרגואר דלקור. ספר קטן עם צבעוניות פריזאית שמושך את תשומת הלב הרגשית וסוחף אותנו אל ג'וסלין החיה חיי שיגרה, כמוני כמוך, עד שיום אחד אריאלה ממפעל הפיס מתקשרת אליה ומבשרת לה שהיא זוכה בלוטו. עבורי הספר הזה היה טריגר לשאילת שאלות על הדברים
בהארה של רגע, החלטתי לפטר את הפולניה שלי. את זו הפנימית שמעקמת פנים שהילד נכנס ולא אומר "תודה, בבקשה סליחה", זו שמסבירה לבעלה איך הכי נכון לנסוע להורים שלו, זו שכמגיעים אורחים אי אפשר לדרוך במטבח מרוב עצבים, זו ששואלים אותה מה השעה יש לה קמטי הבעה במצח, זו שנאנחת כמו בת 100 ששאלו אותה